"מלך הקבצנים": עכשיו גם לדתיים

השתמטות מול גיוס? תפילות בלבד או גם מעשים? זהות? נקם? אל מול "מלחמות היהודים" מעמיד אורי פסטר נוסחה שונה: "כוחנו באחדותנו". צפיתי בגרסה המצונזרת (המותאמת לקהל הדתי) ל"מלך הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים, ומורידה את הכובע בפני אורי פסטר. לחצו PLAY

וויאליאם וואלאס, מאחוריך.

מי שלא שפשף את עיניו בתימהון מול המראות של יהודים שומרי מצוות ומזוקנים משחקים במשחקי מלחמה ביערות הפרא הקסומים של ליטא משל היו חבורה בסרט "רובין הוד נסיך הגנבים" לפחות, שירים את היד. ברגעים הראשונים של הסרט "מלך של קבצנים" שעתיד לעלות לאקרנים כבר בחגים נראה השילוב בין עלילה היסטורית יהודית לבין אלמנטים קולנועים זרים, מופרך ותמוה. החיבור בין סיפורי הפוגרומים המוכרים לנו משיעורי ההיסטוריה דאשתקד בתיכון לבין סרט תקופתי עתיר השראה והשקעה מהזן ההוליוודי, לא רק שאינו מתבקש מאליו אלא גם מחייב מידה לא מבוטלת של העזה מצד היוצרים.

לומדים להילחם, ברוח יהודית

למה העזה תשאלו?
תנאי הפתיחה של סרט פורץ דרך שכזה אינם פשוטים כלל וכלל. הקהל הישראלי המחוספס והשבע התרגל בשנים האחרונות למנה שלו בשוברי קופות דרמטיים שעוסקים במציאות הישראלית הקשה וכמעט שאי אפשר לצפות כיצד יגיב לסרט מז'אנר פנטזיוני מעט שהוא בהחלט בגדר ניסיון קולנועי - ישראלי ראשון.
נוסף על כך, ישנו חשש אמיתי שמא העלילה היהודית, המבוססת על הפשטות של הכפר היהודי הנידח, תחטא למטרה ותאבד מערכה נוכח הפקה ובימוי גרנדיוזיים שגדולים ממנה בכמה מידות. אולי זה גם חוש הביקורת היהודי המפותח והנודע לשמצה שגורם לנו לפיצול אישיות. מצד אחד לקנות כרטיס לסרט אמריקני ולהתפעל עד אין קץ נוכח ביצועיו ההירואים המרשימים של הסטאר התורן ומצד שני כשמדובר בגירסה עברית "משלנו" לגיבור לאומי ראשון - להרים חצי גבה ולנוע בכסאנו בתנועות של מבוכה ואי נוחות.
גדולים וחכמים כבר אמרו שהמועדון היחיד שלא הייתי רוצה להיות חבר בו הוא של עצמי, וכשהתסמונת הזו מאפיינת אומה ולא רק פרטים, אולי הגיע הזמן להסיק מסקנות.
פרויד, בכל אופן, היה עושה מזה כבר מטעמים. ואכן, "מלך של קבצנים" של אורי פסטר שמתיימר לספר את סיפורה של "אגדת לוחמה יהודית" נופל בדקות הראשונות קורבן לז'אנר הקולנוע השמאלצי שבו הוא מצולם. זרדי בלנות מבית המרחץ בהם נלחם הגיבור פישקה במקום חרבות, אמירת קדיש במקום ההוצאה המסורתית להורג ושופרות במקום חליל הרועים הפוטוגני? מה השלב הבא, שאלתי את עצמי, גיחה קלה ונחשקת של מל גיבסון בחצאית הסקוטית המדוברת? אלא שצחוק-צחוק אבל תמונת המצב מתהפכת ונראה שמקור חולשתה של הסאגה התקופתית הופך אט אט להיות למקור כוחה ויופייה.
גבירותיי ורבותיי, מ-ה-פ-ך
כנגד כל הסיכויים ועל רקע התסריט העשוי היטב, ההפקה עשירה ושחקנים שנותנים מכל הלב, מתרחש כאן טוויסט בלתי צפוי בעליל. השפה התנ"כית הקדומה שאך לפני מספר דקות נראתה ארכאית וטרחנית הופכת מליצית ובעלת עושר לשוני רב. פישקה, האנטי-תזה לדמות הגיבור, אפרורי וכושל, גדל כמו הברווזון המכוער עם כל סצנה בסרט והופך למנהיג מוסרי, מוערך וסוחף. הנופים עוצרי הנשימה שנראים בתמונות הראשונות כמו גלויה מסנוורת אך רחוקה - מתגלים כאמיתיים ויש תחושה שאם רק נרצה, כמעט שנוכל ממש לחוש אותם.
הסרט נכתב ובוים בהשראת "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים. לכאורה, "מלך של קבצנים" מגולל את סיפורו הפרטי של פישקה, בלן יתום וחיגר בבית מרזח מקומי של כפר יהודי בגבול רוסיה-פולין במאה ה-16 אך בעצם מיטיב לתאר תמונה עגומה של מצב העם היהודי בארצות אשכנז ערב הפוגרומים. וכמו תמיד ובאופן לא מפתיע למדי את זרעי הרוע טומנים הגויים המזדמנים אבל העבודה עצמה מסתבר, בדיוק כמו במיתוס חורבן הבית, מבצעים בסוף - יהודים.

כשהוא מנסה להשיב אליו את אשתו הטרייה, יתומה ששודכה לו בעל כורחו מתוודע פישקה לחבורת קבצנים יהודיים פורעי חוק מן היערות ומעצב את תפיסת עולמו לאורה תוך שהוא מהווה אלטרנטיבה.

כשהם הורסים וחומסים הוא ממלמל בעיניים משתאות, חצי דומעות "יהודים אנו". כשהם בסמיכות מזעזעת מתפנים לשירי חשק ויין זמן קצר לאחר מעשי העוולה שלהם הוא מקפיד לבדל את עצמו כדי לא לתת אישור גם אם בשתיקה למעשיהם וקובל על "חילול הקודש" ובכלל, ניכרת שיטתו אל מול זו שלהם: "צא ולמד" במקום "צא ושחט".

בהמשך הסרט ובמאבק של נקמה וכבוד תוך שהוא שומר על אמות מידה גבוהות של צדק ומוסר, מגן פישקה על חייו. כשראש הקבצנים מוצא את מותו הוא הופך למנהיג בעל חזון ומוביל את "המרד הצבאי היהודי הראשון". הוא ובני העם חוברים כבני ברית לרוסים נגד הפולנים במטרה לזכות בחירות, שוויון ונחלה על אדמת אדוניהם. ואיך לא, כמו בכל סיפור אגדה, סוף טוב הכל טוב והוא אף זוכה בנערה. אלא שלא לעולם חוסן. הנסיבות הטרגיות בו נקטע הסרט באיבו הן הן שירת הברבור העצובה של הסרט. ולא בכדי, כי הרי לכך כיוון הבמאי.
הנקודה היהודית
אורי פסטר שהגה את הרעיון לצלם גרסה דתית נוספת לסרט מגדיר את עצמו כבן לבית "לא מסורתי אך יהודי חם ושורשי". הסצנות "הבעייתיות" צונזרו, שאול מייזליש נקרא לייעץ וכך נולדה ורסיה מניחה את הדעת שתוכל להתאים גם לציבור הצופים ההלכתי והאנין.

השפה מתובלת בפסוקים רבים מהתנ"ך ולאורך הסרט שזורים מנהגים מציר החיים הסובב את מעגל השנה היהודי. החיים היהודיים הם דתיים במובהק. הפרשנות והקונטקסט אמוניים. ניצחון במלחמה משמעו ניצחון לה' צבאות ונשק "ציציות" הבגדים הוא נשק "יום הדין" כנגד דברי הבלע שנושא נגדו ראש הקבצנים לפני שמת, יהודי גם הוא. אך יותר מהכל מתבקש כאן המסר.

בניגוד ליוצרים אחרים בני דורו ודמותו, ישראלים ודתיים - פסטר אינו מנסה לחנך, להטיף או להתריס ולעורר פרובקציה. לשם שינוי ובמאמץ ראוי להערכה הוא מנסה לטפל בידיים אמונות ובעדינות בנושא כאוב ואהוב, מבקש לעורר פולמוס וברמז, מציע תיקון אפשרי. הסרט שעוסק בתקופה נושנה, למעשה רלוונטי מתמיד לימינו ויותר משהוא מצביע על הקשר החזק שנותר בין היהודי והגלות, מעיד על עיוותים בזהות היהודית, ליקויים בדרך ובהנהגה החסרה - הוא בעיקר מתריע מפני צל הדמדומים המרחף ממעל ומאיים חלילה להביא לאסון בגורלה של חברה משוסעת, מפולגת ומסוכסכת, ממש כמו בסרט.

השתמטות מול גיוס? תפילות בלבד מול נקיטת מעשים? זהות? נקם? אל מול מה שנקרא "מלחמות היהודים" מעמיד פסטר נוסחה שונה, אחרת, מרוככת והיא גם המנטרה והמשפט שאזכור ולא לחינם מהסרט המרגש הזה, "כוחנו באחדותנו".

אז מה יש בעצם במלך של קבצנים?
אלפי דונמים של שטח שנבחר לשמש כלוקיישן שהוא לא פחות ממרהיב. אגמים תכולים, שדות זהובים טבולים בירוק ירוק ואמא אדמה שלעיתים נוהגת כאוהבת ולעיתים מתאכזרת. הנופים והאתרים אותנטיים להפליא החל מבתי העץ והיערות ועד לכנסיות ולבתי הרחצה והתענוגות. מאות חיות.
הטבע במלוא חיותו, אווזי בר כפריים, סוסים אציליים. עשרות סצנות לוחמה כוריאוגרפיות משובחות ותלבושות וכלי נשק שעוצבו באופן מדויק הדומה עד כמה שניתן למקור בעקבות מחקר מעמיק ומקיף של התקופה.

חשוב לציין שהסרט מפליא לשמור על נאמנות היסטורית למרות שמדובר בסיפור אגדה. ליא קניג אלמותית בהופעת אורח ועמוס לביא בתפקיד מחוספס, מצוין מתמיד וצמד אחד שגונב את ההצגה. גילי סער שיופייה השלו מתמזג בקלות עם נופיה הטבעיים של ערבות ליטא ומשפיע בנשיותו הכובשת על המסך: במקצב, ברוך, בנוכחות שבשתיקה. ושחר סורק אחד ומהפנט בתפקיד חייו.

אחרית דבר
הילד שרץ בשביל אחר הברווזים בסצנת הסיום המעגלית אמנם מתוק מתוק אך הרושם שנותר בנו הצופים חמוץ עד מריר. קשה גם שלא להרגיש שהסוף הוא כל כך לחינם. כל כך מיותר. "יכול להיות שזה נגמר", שר שם טוב לוי על המדינה, אבל עד שענני הריק, והשחיתות וחוסר ההנהגה יחלפו מעל ראשינו אנחנו מחויבים לזעוק. ולרצות. ולדרוש שינוי. ולחולל אותו. אורי פסטר ברומן אגדי משובח ויפהפה מרים כפפה ועושה את הצעד הראשון.

הנוער האובד

מלודיה פה, פצעי כאב פתוחים ומדממים שם, קצת גיטרות, מילים עמומות ולא מחייבות והכל במינונים מדודים ולחנים מהוקצעים והרי לכם תמצית רעיונה של "בלקפילד"
נכתב ודובר כבר כל כך הרבה בעניין השוני בין גפן וווילסון.
באמת, לא יקשה כל כך על המתבונן מהצד לאתר את ההבדלים הבולטים בין השניים, בעיקר כיוון שהם (ההבדלים) כל כך שטחיים וחיצוניים עד שהם פשוט מתבקשים. גפן מוחצן מאד, פזיז ונחשב אף לפרובוקטור בעוד שווילסון מצטייר כאיטי יותר, שקול, מפויס ומופנם ובעיקר מתהדר בגינוני איפוק ונימוס אופייניים כל כך, כיאה לבן הממלכה הבריטית. אולם בעוד שההבדלים החיצוניים ברורים כל כך, מבט מעמיק יותר יגלה שעל אף המרחק הפיזי בין השניים (ישראל-אנגליה), הקילומטראז' שצברו (אביב כאמן ישראלי מוכשר ווילסון כבעל קרדיט בשוק הבינלאומי) וההבדלים הבולטים- האמת היא שרב הדמיון על המפריד.
בסופו של דבר מדובר בשני מוזיקאים מחוננים, נערצים בארצותיהם ושבריריים. שניהם מורגלים בעשייה של מוזיקה אינטיליגנטית, שניהם מעודכנים ומעורים: גפן הוא דעתן ומעורב, וווילסון יכל היה בקלות, להיות פילוסוף מושלם לולא היה מוזיקאי. העניין הדומיננטי ביותר המשותף להם ככל הנראה והמוצא את ביטויו באלבום הוא בסופו של דבר "האוניברסליות של הכאב והריקנות" ששניהם מביאים אתם ל"בלאקפילד": האהבה שנעלמה, "שוכב במיטה כשתמונתה מהדהדת בראשי" וכשהם טיפה מעיזים אז גם "הכעס וכדורי השינה" ובקיצור כל מה שנכנס תחת הקטגוריה של "אוהב אותה-עוזב אותה".
"בלאקפילד" אמורה הייתה להיכנס בקלילות אלגנטית לנישת הרוק אבל מעבר למוזיקה עמומה, מלודית ועריבה לאוזן אין כאן שום דבר מיוחד וראוי לציון. הם אמנם לא יוצרים מוזיקה מתחנפת, אבל הם בהחלט יוצרים מוזיקה רכה ושבירה, כזו שלא מאיימת וגם לא ממש בולטת בהוויית הרוק העולמית. במקום או בזמן בו ז'אנר הרוק העולמי האתני מגוון כל כך, גם ל-"בלאקפילד" יש מקום בתוך כל הכאוס הזה ואז גם אפשר לומר שבאותה משבצת היא עושה מוזיקה מצוינת, משובחת ונקייה- חפה ממניירות ולא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. החבר'ה פשוט באים לעשות מוזיקה ומוזיקה טובה, כזו שלא בכדי מאגדת סביבם גרעין מעריצים מסור.
באשר לרמת הטקסטים באלבום, הרמה אחידה אבל מאד מזכירה את גפן הנער.על אף שלעולם לא נחשוד ש"בלאקפילד" היא כוס התה של מעריצותיהן של נינט ו"הבלוג של מאי", מבחינת מילות השירים, בלאקפילד היא מאד פופית. בעוד שהסאונד איכותי, מיוחד וסוחף אותך במעין מערבולת רגשית נראה כאילו לא הושקע במילים דגש רב, אולי מתוך אסטרטגיה בה המוזיקה היא בפרונט ליין. המילים אינן מורכבות מידי או קשות לעיכול ולרוב גם אינן משאירות בך את חותמן הרעיוני.
המילים באלבום של "בלאקפילד" הן אובדניות במינון, נושאות ומכילות את אותו געגוע לבחורה שאיננה ואת כאבי ההתבגרות של הבחור הדכאוני בן ה-17. נשמע לכם מוכר? ממש כמו המוזיקה שעשה גפן עד כה, רק שהן נעדרות את התחכום הטקסטואלי של גפן שידוע בתור כותב מאד מוכשר.כך, אפילו חזות קודרת שמתיימרת לחשוף אמירה רבת רושם כמו בשורה: "שדות אינסופיים של ריקנות בלבי החשוך והפצוע" מתחילה להישמע כמו פלצפנות יתר- רבת מיאוס, לא של רוקיסט מעורר הזדהות אלא פשוט של נער גמלוני, מתוסבך מידי ואובד.
מעבר לכל האמור לעיל, אם אתה נער נצחי חולמני, רגיש ומתוחכם או סתם אוהב מוזיקה טובה סביר להניח שתאהב מאד מאד את הדיסק החדש של "בלאקפילד". עשרת הרצועות באלבום הן מושקעות, קליטות ונעימות ומוגשות כמיטב המסורת (הקצרה אך המשובחת) של בלאקפילד.
בדיסק הסינגל Once שקידם את האלבום,people 1,000 שעוסק בין היתר בתופעת ההערצה, Christenings המשובח עם צליל מעט "ביטלסי", The killer העדין והנוגה וSome day- שמכתירים סופית את ווילסון כאמן היגון המיוסר, Miss you המצוין שהוא כל כך "גפן" ו- Epidemic שבעיני הוא השיר החזק והטוב ביותר באלבום, גם רוק גותי בועט וגם גפן צורח ברקע כמו שהוא יודע. בדיסק גם הגרסה "האנגלית" המעניינת ל"סוף העולם" שתרם אביב גפן שעל אף שהשתלבה יפה עדיין לא השתכנענו מספיק כדי להחליף את הגרסה העברית שלה.
אין ספק בכלל ש"בלאקפילד" והשותפות עם ווילסון שדרגה את מעמדו של גפן. היא אפשרה לו להתפתח, הביאה אותו לסוג של פריצה לשוק הבינלאומי לה הוא ציפה כל כך במשך השנים וגם פתחה לו אופקים חדשים בעשייה מסוג אחר. ממש כשם ש"בלאקפילד" תרמה לו, דיי ברור שגם היא נתרמה על ידו, אבל התהייה המרכזית היא האם העשייה המבורכת הזו תהפוך למשהו משמעותי בסצנה המוזיקלית או תישאר בגדר פרויקט מעניין. בדור שבו אמנים מתפרנסים מייחצון חברות סלולארי ואחרים זוכים להיות חלק מלייבל של רשת בתי קפה אין שום פלא שענקי רוק אמיתיים הן זן נכחד. בפער הזה שבין הרצוי למצוי, בין הכמות לאיכות ובחלל האדיר בו מצויה כיום מוזיקת הרוק אנד רול, נמצאים "בלאקפילד", מגששים באפילה.

מכה אפורה

בניגוד ל"פלורנטין", הדמויות ב"סרוגים" שקועות בעצמן, חסרות כל אמירה, משעממות, תלושות וסתמיות. תסתכלו עליהם, אבל ממש לא תראו אותנו
לא פופולארי לשבת על כסא המבקרת הרעה, במיוחד כשהמדובר הוא בסדרה "סרוגים", שנמשלת לתפוח אדמה לוהט המחוזר בכל פורום ואתר. דווקא בגלל זה חשוב לי לציין מספר הערות חשובות לגבי סרוגים:
סרוגים חפה מיומרות. היא לא מכוונת גבוה כמו "פלורנטין" המוצלחת ו"הפוך" בשעתן, אשר היו לפה לדור שלם של צעירים ושאפו לבטא ישראליות עכשווית.
יוצרי הסדרה לא השכילו להסתכן ולהעיז באמירה חברתית, ערכית, אפילו טלוויזיונית נוקבת מהזן האיכותי שתוכל להרים לראשונה את קרן המגזר ותסחף יחד איתו את התעשייה כולה. בעידן של אינפלציה טלוויזיונית גואה, יישרו שפירא ודיבון, יוצרי הסדרה, קו עם התוצרת המקומית ונתנו לנו עוד מאותו החומר. "מתי נתנשק" בוורסיה דתית. לראייה, ניכרת ההשקעה בסט שחקני הרכש החילוניים של הסדרה, מה שעזר לא אחת ביחסי הציבור. אבל האם יש בכל אלה כדי לפצות על דיאלוגים לא בשלים, דמויות שטוחות בחלקן ותלישות מקוממת מההוויה הישראלית הכללית? בסופו של דבר, הבועה של קטמון מתפוצצת לכולנו בפרצוף. מסתבר, בפעם המי יודע כמה, שהיא לא יותר מאשר אחותה הדוסית החורגת והמפגרת של שיינקין.
דומה שהחבר'ה של סרוגים אכן שקועים עמוק בביצה של עצמם.אגוצנטריים, עסוקים ומנותקים ובעיקר, לא נעים לומר - משעממים.
גם ב"פלורנטין" הדמויות חיו את חיי היום יום שלהן בשקט יחסי, מצאו עבודה זמנית לא רצינית וחתמו בלשכה. אז מה ההבדל, תשאלו? אלו לפחות ניהלו התכתבות עם הסביבה, חשפו עולם פנימי עשיר והשגות מרחיקות לכת. אחד הפרקים המזוהים ביותר עם הסדרה היה פרק שלם שהוקדש כולו לאבלות ספונטנית של הדמויות בעקבות רצח רבין. ואצלנו? התימה בסרוגים נעה סביב נושא אחד ויחיד: רווקות. יתרה מזאת, ניכר כי יוצרי סרוגים הצליחו לטשטש בכישרון רב כל סממן מגזרי בדמויות ולהישאר עם הבלחות של הומור עצמי חביב ולא מאיים בדבר תפילין ועוגיות בית כנסת. כך, לא ברור מה חושבת רעות הפמיניסטית על סוגיית ההתנחלויות. לא ידוע על השפעות דרמטיות שחוו הדמויות בעקבות הגירוש או אם נגעו בשכול במהלך מלחמת לבנון השנייה. לא דובר על נטיות אנרכיסטיות או שנויות במחלוקת, תחביבים ביזאריים או כשזה נוגע למגזר, אפילו סתם הרקדה או גמ"ח של אחר הצהרים. בעיקר לא מובן מה פשר הקשר בין הודיה לאברי, הזוג שאמור היה לייצג עבורנו שני קצוות מנוגדים של החברה הישראלית. הפוטנציאל לרומיאו ויוליה הישראלים נמצא מרחק נגיעה מהטקסטים שיכלו להיות שנונים, מרתקים ואף חתרניים, אך הם סתמיים ולא מתרוממים וחבל.
במקום להפריך סופסוף את הקלישאה המוכרת והחבוטה בה אנו נמדדים עפ"י אורך השרוול וגודל הכיפה, הפכו דווקא אלה ביודעין או שלא ביודעין, למרכז הכובד של הסדרה, בחירה שיכולה להעיד על הליכה בתלם על פני העזה והסתכנות באידיאולוגיה הלא תמיד "פוטוגנית".
אך אולי אין לבוא בטענות אל הכותבים. תמונת מראה של עצמנו אף פעם לא יכולה להיות מחמיאה, בייחוד כשמדובר בחבורת רווקים מזדקנת. ואכן, כוחה של סרוגים טמון בכל זאת בתמונת המצב העגומה שהיא מייצרת. חברה שלא השכילה לייצר פתרונות ראויים עבור מיטב הצעירים שלה, שלא תצפה שהאחרונים לא יעמידו לעצמם אלטרנטיבה. זהו כתב האשמה החמור העולה מן הסדרה.ובאשר לדמויות? רווקות שלא מנוהלת כראוי, סופה שתזקוף את ראשה המכוער ותנהל אותנו. עסק ביש של ממש. והעתיד? בינתיים לוט בערפל.
העיסוק התמידי בדייטים סופו שיגרור הסתגרות ושקיעה ברחמים עצמיים (יפעת) ובררנות יתר (רעות) במקרה הטוב או אוטיזם חברתי (נתי) במקרה הרע.
מצד שני, "המסר המנחם" הוא שאפשר תמיד לפלרטט עם העולם החילוני כמו בת הרב הודיה.

שדה חמד, מחשבות מראשה של נירית

בס"ד

היי,
זה הפוסט הראשון שלי,
קצת מתרגשת...

בניתי לי את ביתי הקט ברשת

אני הולכת לשתף אותכם במחשבות, הגיגים, וכל מה שעולה בראש
גם כתבות יפות, מעניינות, לפעמים משעשעות, פעמים קצת עצובות, מתובלות בהרבה אהבת כתיבה, וחדוות יצירה

אתם מוזמנים לרעות איתי בשדה חמד

שלכם

ניריתוש :)